הסרטים הישראלים הטובים ביותר: מבט על קולנוע רלוונטי תרבותית

מזה למעלה ממאה שנה מפיקה ישראל סרטים המדברים אל זהותה הקולקטיבית של המדינה ותורמים למורשתה התרבותית. בין אם הוא עוסק במאבקים של חיי היומיום ובין אם הוא מתעמת עם פריטים מההיסטוריה הבעייתית שלו, הקולנוע הישראלי סיפק כלי רב עוצמה לאזרחיו לעבד את המציאות של מדינתם. ככאלה, מיטב הסרטים הישראלים זכו לשבחים לא רק בתוך גבולות המדינה אלא ברחבי העולם.

היצירה הבולטת המוקדמת ביותר של הקולנוע הישראלי היא "איפה נגמרת המדרכה" מ-1919, שעוסק במאבקי החיים בשולי החברה, כפי שהם נראים דרך עיניו של קיפוד רחוב. הסרט נבהל מתחושת הממשל העצמי החדשה של המדינה, וזכה לשבחים כסוג של גילוי אמנותי.

מאז, במאים בחנו מספר סרטים שונים וראויים לציון, ויצרו פלטפורמה לבטא את עצמם באופן שעשוי להיות מדויק יותר, או לפחות שונה, מיוחס לארץ הולדתם. בין הסרטים הבולטים בעשורים האחרונים ניתן למנות את הקלאסיקה "דיבוק" מ-1945, מייקל קורטיז שביים את "לילה וערפל בירושלים" מ-1955, "גבעה 24 לא עונה" זוכה הפרסים מ-1965 והאפוס "הסכר על נהר הירדן" מ-1979.

עם זאת, מאז 1980 הפך הקולנוע הישראלי המודרני, אולי באופן לא מפתיע, לכהה הרבה יותר. תוך התמקדות בריאליזם מרשים, היו אלה בדרך כלל סיפורים המשקפים מגמות חברתיות כמו גם ויכוחים פנימיים, לעתים קרובות בנוגע להגירה או לסכסוך הטריטוריאלי המתמשך. בין הכותרים הבולטים מתקופה זו ניתן למנות את "בגן משתמש" (1987), "החיים על פי אגפא" המותח של עמוס גוטמן (1992), ואולי הבולט שבהם הוא "יוסי וג'אגר" מ-2002, שהציג נקודת מבט מלאת ניואנסים על היבטים ספציפיים של צבא ההגנה לישראל.

בעשור האחרון ראינו סטייה מיצירות אפלות כאלה לטובת יצירות מתעמתות יותר. סרטים כמו "בופור" (2007) שהיה מועמד לפרס האקדמיה לקולנוע הזר הטוב ביותר של יוסף סידר הוסיפו נופך אישי יותר לנרטיב הפוליטי והדגימו כיצד הדורות הצעירים גדלו עם תחושת תמותה ותמותה שכבר רחוקה מאבותיהם.

"למלא את החלל" מ-2012 העמיק עוד יותר, והתעמק במורכבויות של תפקידים מגדריים כפי שהם באים לידי ביטוי בתוך משפחות דתיות. למעשה, תופעה זו היא מציאות עבור מיליוני ישראלים כיום, מה שהופך את הסרט עטור השבחים הזה לחלק חשוב בייצוג התרבותי של המדינה. לעומת זאת, "אפס מוטיבציה" (2014)

הקליל היה מבט בוטה וקדוש על תפקידן של נשים במערכת הביטחון הישראלית, ואילו "פוקסטרוט" (2017) עטור השבחים בחן את השפעות האבל והאשמה דרך עיניה של משפחה הנאבקת במציאות העגומה של הכיבוש והמלחמה הממושכת בעזה.

באשר ליצירות האחרונות, כמה מהכותרים הבולטים ביותר כוללים את הסדרה של מיכאלה קול בנטפליקס משנת 2018 "פלסטינים בישראל", שעסקה בתפקידם המצטלב של פלסטינים-ישראלים במדינה שבה הם יכולים להיות, לעיתים, אזרחים וכובשים כאחד; מחזמר האנימציה משנת 2019 "ציד הקעקועים", המגולל את סיפורן של שתי אחיות מבוגרות הנוסעות בעולם דיסטופי מצויר בחיפוש אחר העצמה נשית; ו"עזה מון אמור" (2020), סיפור על אהבה חדשה באחד המקומות השנויים ביותר במחלוקת בעולם.

מעולם לא היה זמן חשוב יותר להכיר בכוחו של הקולנוע ובהשתקפויות המגוונות של אומה וזהותה בצורת האמנות. מיטב הסרטים הישראליים הם עדות לכך. עם היצע שנע בין אפוסי מלחמה מרגשים לקומדיות סוריאליסטיות, לקולנוע הישראלי יש הרבה מה לומר על הסוגיות המורכבות שהוא ואזרחיו מתמודדים איתן.

בסך הכל, תעשיית הקולנוע הישראלית עשתה צעדים גדולים במתן קול לעניינים שהעולם משתוקק לשמוע עכשיו, אולי יותר מתמיד. לפיכך, כותרות כאלה יכולות לתרום לנקודות מבט על הדאגות הגיאופוליטיות הרחבות יותר הקיימות כיום, ובתקווה, לעודד שיחות בעלות ניואנסים רבים יותר על אותו הדבר.

אבל עם כל הכבוד לקולנוע הישראלי, לפעמים אני יותר בעניין של פורנו לטיני ובילוי עם נערות ליווי בתל אביב.